משנכנס אדר מרבים באננדה

מתרגלי יוגה שונים מגיעים אל המפגש עם עצמם על מזרן היוגה דרך שבילים שונים, דרכים שונות רצונות ושאיפות שונות. לפני 6 שנים כמעט נכנסתי לשיעור היוגה הראשון שלי. הגעתי מתוך בריחה. בריחה מעצמי, מהחיים שיצרתי, מהנסיבות שיצרתי להקרא חיי. במקום הכי נמוך שזכור לי מבחינה נפשית נחשפתי לראשונה לתרגול

הגוף כבר היה פתוח יחסית אחרי שנתיים למידה ותרגול של פילאטיס וכל מה שנותר להבין או להשקיט הוא את המיינד. או ליתר דיוק, למצוא את האינטגריטי שלי, ההלימה בין רצונות הבטן, משאלות הלב והמחשבות (או במילים אחרות, בניית קו אמצע- סושומנה) היה לי קשה, כל כך קשה! הייתי עצלנית ומפונקת ולהביא אותי לכדי תרגול של שעה וחצי דרש הרבה. המזל שלי בדיעבד היה שהתאהבתי במורה. זה עזר לי להגיע שבוע אחרי שבוע לשיעור ולהתמיד, מזל נוסף היה- המשמעות הכבדה שנתתי למה אחרים חושבים עלי תוך כדי תרגול, איך אני נראית וכו.. גרמה לי לזייף מצב כאילו התרגול נעים לי וקליל (תוך כדי קושי רב!). סוג של פייק איט טיל יו מייק איט.

אבל זה לא היה רק המורה בדמותו החטובה והנעימה שמשך אותי להגיע שבוע אחרי שבוע לשיעור, היו גם בסוף התרגול רגעי חסד של שכיבה דוממת על הגב, רק אני והנשימה וריחוף, מתחת לשמיים פתוחים על דשא לח, כשהגוף חם ונושם, למדתי שם לראשונה להרפות, להניח לגוף. להניח לעצמי להיות.

מתוך ההרפיה הזו, גדלה והתפתחה הלאה לחיי היכולת להרפות, להרפות את המאמץ. כשלמדתי להרפות, השתחררו עוד דברים כמו רצונות, דעות, מערכות יחסים שלא שירתו אותי יותר ובאיזשהו מקום חוויתי כמו ריחוף טבעי שמלווה אותי עד היום כדרך חיים. וזהו. התמכרתי. התחושות שעלו בי באותם רגעי שוואסנה היו אלו שהביאו אותי לתרגל כמעט יום יום מאז, זה היה בדיוק מה שחיפשתי; לשמוח יותר, לחייך יותר, לאהוב את עצמי כפי שאני, לקבל, לפתוח את הלב. לימים למדתי שהתחושות הללו היו כמו אושר עילאי, אננדה, אותה חווים מתרגלים מתחילים בין היתר, לאחר שהגוף הותש מהתרגול.

הדרך של היוגה מאז שינתה ומשנה את חיי עדיין מהקצה אל הקצה, פתיחת הלב שחוויתי והחיבור אליו, השאירו את החיים כפי שהם, מערבולת של אירועים ורגשות, אך במקום להיות מטולטלת מהם החיבור ללב מותיר אותי רוב הזמן שלווה כמו עומדת במרכז המערבולת, שם אין תנועה, רק מתבונן וכאוס מסביבו והוא שליו. או במילים אחרות, הכל משתנה כל הזמן ובפנים- סאת צ'יט אננדה (אמת נצחית, תודעה אושר עילאי).

מאז החיוך והשמחה הם שביל חיי ורוח שטות ותחפושות מבחינתי הם רק יכולת ביטוי מוקצנת של מה שאני חווה בתוכי ביומיום. היכולת לשנות את נקודת המבט מרגע לרגע, לשנות דעה, לשנות עמדה, להיות קלילים, בלי פחד, בלי פחד בעיקר מלאבד את עצמי, כי אין בי האחזות, לא לדעות, לא לעמדות ולא לעצמי. וממילא הכל יכול להשתנות ברגע, ממש כמו הפור בהקשר של חג פורים.

מקריאה על הקשרו של חג פורים מנקודת מבט של היהדות והקבלה, שמחתי לגלות שהוא מוגדר כחג הכי חשוב ביהדות. יש שחושבים שיום כיפור הוא החג הכי חשוב, אבל הוא חשוב כ- פורים, כלומר פחות משמעותי מחג פורים על פי תפישת היהדות. חג פורים הוא הזדמנות לאדם לאבד את עצמו או אולי להניח לעצמו מעצמו.